facebook הצטרפו לאיגוד פנסיה מיוחדת לבמאים פריסת מס לבמאים האמנה למניעת הטרדות מיניות בתעשייה




לחברים-ות

המוסכמות נשברות: גם ילדים נהנים מסוגה עילית

במאמר "בין האח הגדול לילדי הלילה", שפרסמה חברת הנהלת איגוד הבמאיות והבמאים, אילת ברגור, באתר האינטרנט סל-תרבות, מתערערת התזה כי סרטים תיעודיים הם מנת חלקם של מבוגרים בלבד


מאת: מערכת האיגודים    14/3/10

אני עומדת בכניסה לאולם פיס ועשרות של בני נוער בגילאים 16-15 נכנסים לאולם. הם מתרגשים - יום קולנוע לפניהם. "איזה סרט הולכים לראות היום?" הם שואלים אותי תוך שהם חולפים על פני. אני מחייכת ועונה: "סרט תיעודי". החיוך על פניהם הופך לאכזבה והם נכנסים לאולם בחוסר חשק.

ככה מתחילה בדרך כלל ההרצאה שלי על קולנוע דוקומנטרי בפני תלמידי- ט- י"ב בבתי הספר ברחבי הארץ. ולמרות כל זאת אני נעמדת מול כמאה תלמידים בכל פעם מחדש עם חיוך גדול ויודעת שהם לא ייצאו מפה כמו שהם נכנסו כי הרי בסופו של דבר הם לא יכולים להישאר אדישים למיה מ"ילדי הלילה" או לחזן "מסמתת חצור 2" (שגיאת הכתיב מכוונת) ובטח לא לכל מה שדוד ואוטו עברו בגרמניה הנאצית בסרט "בית אהבה".

אני פותחת את ההרצאה ולהפתעת כולם אני מדברת על "האח הגדול" ועל "הישרדות". בשנים האחרונות הטלוויזיה מציעה יותר ויותר תכניות המשתמשות בחומרים מן המציאות. הפופולריות שבהן הן תכניות ה"ריאליטי", תכניות המציאות שמטרתן היא ניצחון של אחד המשתתפים או של אחד מצוותי המשתתפים בתחרות. היבטים מסוימים של תכניות אלה דומים מאוד לקולנוע התיעודי: משתתפיהן אינם שחקנים, הם מופיעים בשמותיהם האמיתיים ולא כותבים להם טקסטים. הם מתועדים במסגרת התכנית, ותוצאות פעולותיהן אינן ידועות מראש. אולם המבדיל בין תכניות אלו לסרטי תעודה הוא המטרה של היוצרים. בעוד סרטים דוקומנטריים רוצים להגיד משהו על המציאות שאנחנו חיים בה, מטרתן של תכניות הריאליטי היא בידור שמשמעותו רייטינג. נקודת מוצא זו מייצרת בהכרח שני סוגים שונים של תכניות ושפה קולנועית שונה. הראשונה - המתעדת את חיי היום יום של הגיבורים, ואילו השנייה המתעדת את הגיבורים במציאות שמתקיימת לכבוד מצלמות הטלוויזיה.

התלמידים מתווכחים, הם מתמרדים נגד האמירה הזו. "מה פתאום! הרי כל מה שאנחנו רואים זה אמיתי"; "לא יכול להיות"; " "אף אחד לא אומר להם מה להגיד"'; "אבל באח הגדול אנחנו יכולים לראות אותם 24 שעות"... וזוהי בדיוק ההזדמנות לדבר על ההבדלים בין סרטים המתעדים מציאות ואשר מטרתם להאיר זוויות שונות בחייהם של אנשים, ובין צילום של אנשים במציאות אשר נוצרה במיוחד למטרות בידור ורווח כספי. כי תכניות המציאות מבוססות על משחק, שבו המשתתפים עוברים מחיי היום יום שלהם למציאות חדשה שלה חוקים שונים מהמציאות המתקיימת מחוץ למשחק. לדוגמה: "הישרדות"- חיים על אי בודד ובאי יש משימות, או "האח הגדול" - חיים בבית מבודד, בלי טלפון, טלוויזיה ומשפחה במשך 3 חודשים. התכניות הללו מתערבות במסלול חייהם של המשתתפים ומחדירות לתוכו סדר יום משלהן, מטלה או משימה, ובכך הן יוצרות מציאות הנשלטת על ידי ההפקה. סרטי תעודה, לעומת זאת, מתעדים מציאות המתקיימת ומתרחשת גם כשאין מצלמות, והדמויות המשתתפות בסרט לא מקבלות פיצוי כספי או גמול כלשהו. המוטיבציה היחידה שלהן הוא שיתוף הציבור בסיפור האישי הייחודי שלהם.

התלמידים מקשיבים, חלקם עדיין מתקוממים אבל לאט לאט משהו חודר אליהם ואז במפתיע, תמיד במפתיע, מישהו מהם אומר "וואלה, גילית לי משהו חדש עכשיו..." וזהו, האות ניתן ואני מקרינה את הסרט "סמתת חצור 2 " או את "ילדי הלילה". באולם משתרר שקט. הם מרותקים, מתלחשים כשמיה מטפסת פתאום על העץ, או צוחקים שהדיסק נתקע באמצע השיר במערכת סטריאו ב"סמתת חצור 2".

הסרט נגמר, האורות נדלקים, הם מוחאים כפיים, הם נרגשים ולא קמים מהכיסאות, הם מסתכלים עלי ומבול השאלות הפעם הוא שונה ומרגש: "איפה הם היום, מה קרה לגיבורים של הסרט?"; "איך הגעת לנושא הזה";  "הכול אמיתי? לא אמרת להם מה להגיד ומה לעשות?"; "למה לא מראים סרטים כאלו בערוץ 2?";  "יש משהו שאנחנו יכולים לעשות למען בני הנוער האלה שחיים ברחובות?" ועוד ועוד שאלות ... וככל שהם שואלים, אני יותר ויותר מתרגשת ומרגישה שקרה פה היום משהו – התלמידים, שאולי בפעם הראשונה בחייהם ראו סרט תיעודי- ישראלי, התרגשו והבינו שאיכות ואמנות הן לא מילים גסות ושלפעמים אפשר לזפזפ משידור "האח הגדול" בערוץ 2 לערוץ 8 או ל-יס ישראלי ולא להשתעמם, ואפילו לראות משהו איכותי, תוצרת הארץ, בעל אמירה וחשיבות חברתית.

הכותבת הינה סופרת, במאית וחברת איגוד הבמאיות והבמאים. בין סרטיה הדוקומנטריים: " משא אחר", "ילדי הלילה", "קרוב אבל רחוק", "סמתת חצור 2", "בית אהבה", "מאחורי הכוונות".


הוסף תגובה
Bookmark and Share