facebook הצטרפו לאיגוד פנסיה מיוחדת לבמאים פריסת מס לבמאים האמנה למניעת הטרדות מיניות בתעשייה




לחברים-ות

מודלים חדשים של השפה הויזואלית

דוד אופק (האגדה של ניקולאי וחוק השבות), במאי טלויזיה וקולנוע, דיבר על מה שהוא מכנה "מודלים חדשים של השפה הויזואלית" ע"י אימוץ מאפיינים מהקולנוע העלילתי לדוקומנטרי. יורם מנדל מספר על אופן העבודה והצילום של הסדרה מסכים, מתוך סדנאות ת"א 2009


מאת: אודי צורני, תסריטאי    09/09/2009

מתוך הרצאות תל אביב - לוס אנג'לס 2009
יום שישי ה- 24/7/09
מנחים: דוד אופק ויורם מנדל
תסריטאי מסקר:
אודי צורני    

דוד אופק הראה קטעים מסרטו "האגדה של ניקולאי וחוק השבות", ודיבר על הפורמט שיצר הכלאה של קולנוע דוקומנטרי עם מאפיינים של הקולנוע העלילתי.  

אופק סיפר שאת ההשראות לסרטיו הוא מקבל מסיפורים שהוא קורא או שומע. במקרה של ניקולאי, דוד שוחח עם מי שהיה אחראי על שיפוץ הדירה שלו והוקסם לשמוע כיצד הגיע מרומניה כפועל זר חוקי, אך הפך לבלתי חוקי כדי לא להיות מנוצל על ידי מעסיקיו. לאחר שניקולאי גורש מן הארץ, הוא גילה שסבתו הייתה יהודיה והוא יכול לחזור לישראל כעולה חדש, עם חזרתו ארצה הקים עסק של שיפוצים, בו היחס לפועלים מרומניה שפיר בהרבה מן היחס שקיבל כשהגיע ארצה כפועל זר.

סגנון הסרט יחודי מכיוון שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, כתוב כדרמה שמשחזרת את שאירע ומלוהק עם אותם האנשים שחוו את החוויות על בשרם. הסצנות כולן צולמו במקומות בהם אירעו ההתרחשויות, כולל הצילומים במשטרת ההגירה, ששיתפה פעולה מלאה עם ההפקה.

סרטו של דוד זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ביולי 2008, אך למחרת ספג ביקורת, בין השאר על ידי העיתונאי מאיר שניצר, על כך שאיננו סרט דוקומנטרי כלל ועיקר, כי אם עלילתי לכל דבר. הסרט, לדעת אופק, נמצא  איפשהו באמצע. הוא מודה שבכוונה לא שיחזר את המאורעות בצורה מדוייקת. 

האופן בו יצר דוד את "האגדה של ניקולאי וחוק השבות", ממחיש לו עד כמה חשוב, אפילו ליוצרי סרטים עלילתיים, לרכוש את הכלים של הפורמט התיעודי, רק כדי שיוכלו להשתמש בכלים אלו, במידה ויחפצו.

דוד סיים בהתייחסו למסר שהסרט מעביר לגבי חוק ההגירה בישראל, על פיו ליהודים ניתנת האפשרות לשוב ארצה, כפי שעשה ניקולאי, אפשרות שנשללת מערבים, נוצרים, וכל מי שאיננו יהודי.


יורם מנדל, פעל כעורך תוכן ועורך תסריט מול כמה מן הרשתות, כולל "יס" ו"הוט".  

מנדל הציג את העיסוק במודלים ויזואליים חדשים, ודיבר גם על הקשר של השפה הויזואלית לעולם המשתנה בו אנו חיים.  

"איך אנו עומדים לעשות את הסרט?"  זו שאלה חשובה. אך חשובה לא פחות השאלה, "על מה הסרט?"".

הסדרה "מסכים" כללה 60 פרקים. שישה תסריטאים כתבו אותה. הנושא עליו התבססה היה אובדן הפרטיות בחברה של ימינו. מנדל סיפר כיצד הפך בעיניו נושא איבוד הפרטיות לחשוב, בעקבות שלושה מקרים שחווה.

1.  בבניין של חברת סוני, העשוי מזכוכית, יורם שם לב שדרך התקרה השקופה, ניתן לראות את תחתוניהן של
     לובשות החצאית הפוסעות בקומה שמעל.  

2.  פרשת האחים מננדז, שרצחו את הוריהם בארה"ב, אך למרות זאת זוכו.

3.  תוכנית הטלוויזיה "הדוגמניות", בה היה על המשתתפות לחתום על מסמך בו ויתרו על זכויות בסיסיות
     שהקנו למפיקים את היכולת לדרוש מהמתמודדות לבצע מעשים שנוגדים את הנורמות ואמות המוסר 
    החברתיות. מקרה זה, על פי יורם, מפריך את הפרדוקס העתיק  ש"אי אפשר להסכים להיאנס".

מכאן אל האופן בו עבדו על הסדרה מבחינה וויזואלית.  

מנדל ביקש להראות שיחסים בעולם המקוון הם לא פחות מציאותיים מאשר בחיים עצמם. הוא רצה ששחקנים יביטו הישר אל תוך עדשת המצלמה, כך שבמסך המפוצל יראה כאילו הם אכן מצ'וטטים בווידאו.  בנוסף, ביקש  מנדל מטכנאי ועורכי הפס קול לא להחליש את הקולות הבוקעים מחדרם של המ'צוטטים, אלא לשלב אותם במיקס כאילו בקעו מאותו החדר, הדבר יצר תחושה ששתי הדמויות נוכחות באותו החדר ממש, דבר שהעצים את האינטימיות ביניהן.   

טכניקה נוספת כללה ארבע מצלמות: אחת אובייקטיבית ואחת סובייקטיבית לכל אחד משני החדרים, כך שבכל חדר השחקן מדבר אל מצלמה המדמה את מצלמת הרשת, כאשר מצלמה נוספת מצלמת את השחקן מדבר אל המסך עליו מופיע מושא שיחתו. בטכניקה זו, הבמאי והעורך יכולים לחתוך אל כל אחת מארבע הזויות ולהעביר את התחושה המתאימה לסצנה.


הוסף תגובה
Bookmark and Share