facebook הצטרפו לאיגוד פנסיה מיוחדת לבמאים פריסת מס לבמאים האמנה למניעת הטרדות מיניות בתעשייה




לחברים-ות

צרחות בעי"ן וחי"ת 

ז'אנר האימה בקולנוע הישראלי: למה אין ממש דבר כזה ומה נעשה בנידון? הבמאי איציק רוזן יצא לבדוק בשעת לילה מאוחרת את הסוגיה


מאת: איציק רוזן, במאי    09/07/2008

לפני כמה שנים ישבתי בבית הוריי וזפזפתי בשעמום בין ערוצי הטלוויזיה. בעוד אני מזפזפ ומזפזפ  הגיח על המרקע  הסרט "חייל הלילה",  מותחן בבימויו של דן וולמן משנת 1984. בהיותי חובב מושבע לכדי אובססיבי באופן מופרך של ז'אנר המתח והאימה השקעתי בחלוף השנים לא מעט זמן ומאמץ למצוא סרטים ישראליים מהז'אנר. על "חייל הלילה" שמעתי בכמה הזדמנויות וקראתי עליו פה ושם כך שהסתקרנתי לראות במה מדובר.


חייל הלילה, אימה חתרנית

הסרט מגולל את עלילותיו מסמרות שיער הידיים של זבן צעיר ומתוסכל (בגילומו של זאב שמשוני קר המבט), בן לאיש קבע בצה"ל שנכשל שוב ושוב בניסיונותיו להתקבל ליחידה קרבית מובחרת. דבר שמוביל אותו לצאת ולטבוח בחיילי צה"ל תמימים וחפים מפשע תוך כדי שהוא משחית את מידותיה של עלמת חן צעירה ותמימה (איריס קנר הנאווה) אשר עושה את הטעות ומפתחת איתו קשר רומנטי. "חייל הלילה" הוא סרט נדיר בנוף הקולנועי הישראלי עם תקדימים בודדים כמו דרמת המתח של משה גז "המלאך היה שטן" מ – 1973 בכיכובה של אופליה שטראל וסרטו האקסצנטרי ועוכר השלווה של יונה דאי "אדם" בכיכובם של שמוליק קראוס ואילן דר מ – 1974, שני סרטים שבעצם קיומם מצביעים על ניסיון כנה מצד יוצרים ישראלים לעשות סרטים מהצד האפל יותר בספקטרום הז'אנרים.

"חייל הלילה" אמנם איננו סרט מושלם אבל הוא עדיין עשוי טוב וקרוב להיות סרט המתנהל במסגרת חוקי הז'אנר של סרטי האימה, דבר שכאמור מאוד נדיר בנוף הקולנועי המקומי. הסרט פונה לאיזשהו קונצנזוס תמאטי של אותם שנים לאור העלילה הטעונה שלו, דהיינו ביקורת חריפה על הממסד הצבאי והפטיש הצה"לי, אולם מעבר לאמירה הסוציו – פוליטית הנוקבת שהסרט מעלה, ייחודו מתבטא בצורה מהותית הרבה יותר, זהו בעצם סרט המתח והאימה באורך מלא היחידי שנעשה בישראל עד אז וכמעט היחידי שנעשה עד כה. בעודי צופה בו, למרות התיישנותו היחסית, זה עדיין מילא אותי ברגש גאווה לדעת שז'אנר האימה איננו מוקצה לחלוטין מהיצירה הקולנועית בישראל.

ז'אנר אימה, למה לא בישראל ?

אך עם האופוריה והתרוממות הרוח באה גם תחושת תסכול גדולה.
למה סרטים בז'אנר הזה שאותי מאוד מרגשים כמעט ואינם נעשים בישראל? למה ז'אנר האימה הוא ז'אנר שכמעט ואיננו קיים ביצירה הקולנועית המקומית? נכון, יש לנו עוד המון מה ללמוד אבל צריך להתחיל איפשהו! שכן לסרטים אלו חשיבות מהותית להבנת החברה שבמסגרתה הם נעשים ולעניות דעתי מהווים אמצעי חשוב בתהליכים לתיקונה.

מעבר להצגה הגראפית, המזעזעת וכמובן לעיתים המשעשעת של ראשים נערפים, גפיים מבותרות, צרחות היסטריות וכו', ז'אנר האימה פונה לאזורים האפלים בנשמתו של האדם, במטרה לספק לצופה  הזדמנות להציץ לתוך סיטואציה קיצונית בה הוא עד למה שמפחיד אותו ומאיים עליו יותר מהכול.
העובדה שניסיון אמיץ כמו "חייל הלילה" בקושי עורר את תאבונם של יוצרים ישראלים לשאוף ולעשות עוד סרטים בז'אנר חייבת להצביע על בעיה עמוקה ושורשית יותר.

המציאות היומיומית אותה אנו חווים היא סוג של אימה

רבים ומרובים היו חכמי דור שניסו להביא סיבות לכך. כמובן שבראש ובראשונה עומדת סיבה שנובעת מהרציונאל הביטחוניסטי ששולט כל כך בקונצנזוס הישראלי: החיים בישראל מעוררים אימה בין כה וכה. הפחדים האינהרנטיים מפיגועים, ממלחמה, מאויבים שקמים עלינו להשמידנו ולכלותנו, מספיקים  לעכור את שלוותו של כל אדם בעל סף חרדה ממוצע. אז מה אנחנו צריכים גם אימה על מסכי הקולנוע?
הבמאי והתסריטאי מיקי בהגן מבין לחלוטין את ההגיון מאחורי המחשבה הזו. בהגן, שבסוף שנות השמונים כתב, הפיק וביים את סדרת המתח, המסתורין והאימה "סיפורים לשעת לילה מאוחרת", הגיע לתובנה הזו כבר לפני שנים ובשיחת טלפון בשעת לילה מאוחרת היה נדיב מספיק לחלוק אותה עימי.

"קולנוע זה קודם כל בידור – אומר בהגן – ובישראל אימה אינה יכולה להיתפס ולעבור כבידור בגלל המציאות היומיומית אותה אנו חווים ובה אנו חיים סוג של אימה... וזו גם אימה קרובה מידי, אירועים על רקע ביטחוני הם לא דבר רחוק שקורה אי שם, זה בדרך כלל קורה חצי שעה נסיעה מהבית אם לא ממש שתי מטר ממך, מי ירצה לראות נחילים של דם על המסך כשלפני שנייה ראית נחילים של דם בחנייה מתחת לבית? ואיזה ייצוג קולנועי גם יתעלה על נחילי הדם האלה, אלו של היומיום?"

העניין הגיאוגרפי

סדרת האימה של בהגן התרחקה בכוונה מאותה 'אימה יומיומית' ועסקה בנושאים פנטסטים יותר.
הסדרה התרחקה מהפוטנציאל הפוליטי שבאימה הקולנועית ופנתה לאמוציות ולפחדים האוניברסאליים, אך הנקודה שבהגן העלה היא נקודה מעניינת. מדינות כמו ארה"ב, קנדה, איטליה, צרפת או *ספרד, בהן ז'אנר האימה מפותח יחסית לעשייה הקולנועית המקומית והן בהחלט ארצות גדולות בעלות שטח מחייה רחב שיכול לאפשר לתושבים בה את הלוקסוס בלהרגיש מחוץ לענייני דיומא כמו טרגדיות ואסונות יומיומיים ולפנות מקום בתודעה לאותה "תאוות מוות" פרוידיאנית, מצד שני זה שטויות במיץ פייק בלאד.

ישנן מספיק מדינות לא כאלה גדולות ושלא ממש קשורות תרבותית והיסטורית לז'אנר כמו דרום – קוריאה, טאייוואן ואפילו גיאורגיה שחיפוש זריז  ב – IMDB יחשוף לא מעט סרטי אימה ו/או מותחנים מצמררים שיצאו מהן. וחוץ מזה מלחמות ישראל הרבות עדיין לא מהוות מכשול לז'אנר סרטי מלחמה המפותח ומעודד לעייפה. אז מה, דם של חייל שווה יותר צלולואיד מדם של אזרח?
אז למה בכל זאת?

העדר תעשייה חוץ ממסדית

"אחת הבעיות העיקריות היא העדר תעשייה חוץ ממסדית." מנסה להבהיר התסריטאי – במאי דני לרנר.
לרנר ביים ב-2006  את הסרט "ימים קפואים" ,רבים וידועים הסיפורים על מאבקיו המרים של לרנר להפיק את סרטו כנגד כל הסיכויים ועל העזרה הכלכלית והמקצועית המועטה שהוא קיבל מהממסד הקולנועי בישראל. ימים קפואים, נחשב לדעתי, וסה"כ לדעת הרוב כמותחן אימה פסיכולוגי מסוגנן וז'אנרי פאר – אקסלאנס, "ישנו חוסר אמון מובהק מצד יוצרים ומפיקים ישראלים באשר ליכולת לייצר סרטי מתח ואימה  שיעבדו בעברית. פשוטו כמשמעו". אומר לרנר ולוקח לגימה מחויכת מהשחור המהביל שלו.

מלבד אותו ממסד קולנועי שעדיין לא מאמין באימה עברית, גם  היוצרים המקומיים עצמם לא רואים לנכון להגיב על המתרחש סביבם  ולספר סיפורים באמצעות ז'אנר האימה ואני אפילו לא מדבר על זוועתונים וסלאשרס למיניהם, זה לא חייב להיות איזה "אני יודע מה עשית בפסח האחרון", ישנם מספיק מקורות השראה קלאסיים כמו "פסיכו" הפרוידיאני או אפילו "הדיבוק" הפולקלוריסטי שהוא לחלוטין "שלנו".
גם במקרה של "הדיבוק" הכי קרוב שיכולנו להגיע אליו זה העיבוד המצונזר של אילן אלדד מ – 1968 או המלודרמה "אהבה אסורה" באדיבות יוסי זומר, שאכן ניתן לזהות בהם אלמנטים מהז'אנר, אבל עדיין אלו לא סרטי אימה.

למה אנחנו מדירים את השדים והרוחות בסיפורי השדים והרוחות שלנו?

"חייל הלילה נולד ממקרה אמיתי שקרה והביא לי השראה – קוטע דן וולמן את הגיגיי.
"שמעתי על שכן שלי שבזמן שירותו הצבאי נמצא ירוי בראשו. כולם חשבו שזה היה רצח על רקע לאומני אבל אני חשבתי מה אם זה מישהו ישראלי? מישהו משלנו?"

לא רוצים להזדהות?

אכן עיקרון נרטיבי בסיסי בז'אנר האימה. אליבא דה וולמן, למקם את הסרט סביב קונצנזוס עקרוני ומהותי כל כך בהווייה הישראלית כמו צה"ל, מוסיף נופך מזעזע ומטלטל ברמת היום יום. מעבר להצהרה הפוליטית זה גם מזעזע ברמה האישית. האימה הופכת להיות אינדיבידואליסטית בגלל אלמנט ההזדהות העומד מאחוריה. זה בדיוק הבסיס לאימה האמיתית שיכולה וצריכה לבוא לידי ביטוי בעשייה המקומית. עיקרון המוכר, משרה הביטחון ואולי אף תמים ולא מזיק שהופך מאיים, מסוכן ורצחני. ויש המון דוגמאות משובחות כמו "הניצוץ" של קובריק והאימה הטהורה שבמרתפי התא המשפחתי, "תינוקה של רוזמרי" עוכר השלווה של פולנסקי, או "התינוק" המבעית של קרוננברג ,סרטים שפנו לתמים וחסר הישע והפכוהו למפלצתי. למה כשאנחנו עושים סרט על משפחה לא מתפקדת זה תמיד חייב להיות בגלל איזה סוד משפחתי? למה המשברים חייבים להיות כאלה פוליטיים וריאליסטיים? מה עם קצת סודות שכוללים איזה גרזן בראש?

"אנו מסתכלים עליהם – אנו רואים את עצמנו"

"סה"כ אנחנו חיים בארץ מאוד קטנה בעלת קהל מצומצם – ממשיך וולמן בהרהוריו – עובדה זו מרתיעה מפיקים מלהשקיע בסרטים שהם חושבים שיהיה קשה להם למכור. למרות שבשנים האחרונות השוק הבינלאומי בהחלט הולך ומתרחב רק סרטים מאוד מסוימים מצליחים לפרוץ אליו. וגם בכל הנוגע
לקהל המקומי ישנה איזושהי אג'נדה בעייתית ומקובעת בכל הנוגע לאיזה סרטים הוא אוהב לראות."

כמובן שהוא לא היה צריך להסביר. שכן בכל הנוגע לתפיסת הצופה בתעשייה הקולנועית הישראלית ההתמקדות היא בעיקרון ההזדהות, העיקרון המנחה ביצירה הקולנועית בישראל מימיי "עודד הנודד".
כפי שנאמר "אנו מסתכלים עליהם – אנו רואים את עצמנו". הפרוטגוניסטים בסרטים הישראלים, כמו גם האנטגוניסטים, הנרטיבים עצמם והמערך האסתטי – צורני – תמטי כולו, חייבים לעורר בצופה תחושת הזדהות כמה שיותר אותנטית, אחרת הם לא יפנו לקהל הישראלי שככה המנטליות שלו עובדת.
תוצר של אובססיות הריאליזם שפשו במחוזותינו בשילוב עם מנטליות כור היתוך \ עם אחד \ אור לגויים או מה שלא תרצו. ומה לעשות שכשאנחנו רואים "אותם" אנחנו לא רוצים לראות אותם מקוצצים לחתיכות מדממות או לסירוגין מקצצים ומשספים ללא רחם? זו לפחות הדעה הרווחת נכון לכתיבת שורות אלו.

אופטימיות מכיוון דור היוצרים הצעיר והניו-מדיה

"אבל אני אופטימי – ניסה דני לרנר לנחם – אני רואה עכשיו דור חדש של יוצרים צעירים שמתחיל להתרחק מהמלודרמות המשפחתיות, התמות הפוליטיות המזרח תיכוניות ופונה להתנסות בז'אנרים יותר תעוזניים, קיצוניים ושלוחי רסן במהותם. דור צעיר שרוצה לכייף ולעשות דברים מגניבים ולשלבם באלמנטים שמדברים לקהל הישראלי תוך כדי התעלמות מוחלטת ממנה שדוחפים להם לגרון בבתי הספר לקולנוע. בין אם זה קומדיות מטורפות, פארודיות טראשיות וכן, גם סרטי אימה וזוועתונים תוצרת הארץ שמביאים זווית הסתכלות חדשה על ישראל של המיינסטרים והיומיום כמו מילואים, החיים העירוניים, הקיבוץ, הפחדים הביטחוניים האלמנטריים וכיו"ב."

גם מיקי בהגן רואה עתיד ורוד – אדמדם. לדעתו הקולנוענים הצעירים של היום בהחלט מראים נטייה לגיוון ז'אנרי ואפילו הממסד מתחיל לפתח עמוד שדרה תרבותי קצת צבעוני יותר. ואכן בזכות יוזמות כמו קרן
רותם – מוריה התומכת ביצירתם של סרטי אימה קצרים, פסטיבל "אייקון" הישראלי לסרטי אימה ופנטזיה, בו קיימת תוכנית לסרטים דוברי עברית המהווה גולת הכותרת של הפסטיבל ובזכות המדיה האינטרנטית שמספקת פלטפורמה ל"ניסויים" קולנועיים בעלי אופי פרוורטי וכייפי השינוי המבורך יגיע גם יגיע.

וסה"כ בשנים האחרונות ניתן לראות תוצאות צנועות בשטח: סרטוני פולחן כמו טרילוגיית "הזומבי מאבן גבירול" וכל מיני יציאות אימה איזוטריות והזויות כמו אדפטציית הדיבוק של יוסי פורקוש "תזזית" מלפני כמה שנים והרנסאנס של השנתיים האחרונות עם "ימים קפואים" המצליח, יחד עם כל מיני ניסויים להבהיל ולהגעיל בעברית. "נקמת ילדי הגזזת" של רועי צורף מהווה דוגמא מצויינת לאיכות הפקה גבוהה, נרטיב ארץ – ישראלי מובהק, הפגנת שליטה ברזי הז'אנר והמון רצון טוב שהובילו לאחלה טריילר, אחלה 'מאחורי הקלעים' ואחלה באז. רק חבל שבעיות תקציביות חריפות גורמות לכך שהסרט הזה יהיה הכול חוץ מסרט..

אפילוג

אלו הוכחות מרגשות שאנשים כן מנסים וכן הולכים על זה וכן ניתן למצוא זעקות אימה גרוניות בעי"ן וחי"ת. כמובן שתמיד יהיו מלעיזים שיגידו "מה אנחנו צריכים את זה? זה של הגויים, זה! ישחית מידות! ידרדר לתרבות רעה!", להזכירכם, חברים, זה בדיוק מה שאמרו על הביטלס כשהזמינו אותם לישראל.
וכן, מדינה שמייחסת לעצמה איכויות של מדינה מתקדמת, מודרנית ומפותחת, בה קיימת תרבות פלורליסטית צריכה גם להשקיע זמן, מאמץ ומשאבים בייצוגים קולנועיים של האפל שקיים בה. ואולי אפילו המזוויע והגרוטסקי רחמנא ליצלן! אג'נדה כזו תתרום רבות לשיפור, שדרוג ושכלול היצירה הקולנועית בישראל ובהחלט תהפוך את מה שהיא אומרת על החיים שלנו פה למעניין יותר רלוונטי יותר וכן, גם אנושי יותר.

אמנם צריך סבלנות וכמובן שהדרך ארוכה ויש המון מה ללמוד אבל עדיין. כך שאולי עוד יבוא היום שנשב לנו באולם הממוזג, מחכים לתחילת ריצודם של התמונות על המסך הרחב. והנה עלמת חן יפת טפחיים וארוכת צמה מדדה לה שיכורה עד כלות מבילוי ספוג חטא באיזה פאב מסואב. ובתוך איזו גומחה אפלה אורב לה איזה זכיצואיד כשר ונימול עם גרזן משונן ומבט מזוגג וחלול בעיניים. ואולי בעצם הוא שם, מתחת למדרגות של רחבת בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל אביב. הוא עומד בשקט. ממולל את קת הגרזן. מחכה לה או לאיזה שיכור דקדנטי וכופר אחר שיעיז לדדות מתחת לרחבה ולהטיל מימיו על האדמה הקדושה עליה בנוי אותו משכן אלוהים. הוא עוד ירגיש את חרון אפו בדמות גרזן ממורט על פניו ההמומות.
מה אתם אומרים? מ פ ח י ד ? מ פ ח י ד ?


*(בספרד ז'אנר האימה החל להתפתח רק בשנים האחרונות בזכות הצלחותיהם החוץ – ספרדיות של בימאים כמו אלחנדרו אמנבר ואלכס דה לה איגלסיה שאמנם אינם בימאי ז'אנר אך יצירות האימה שלהם תרמו רבות לפרסומם ולהערכה שצברו)


הוסף תגובה
1. איציק איציק   
ג.נ., 11/07/2008 19:22:41
2. עבודה טובה   
א.ק.ג, 11/07/2008 19:53:32
3. "נקמת ילדי הגזזת" של רועי צורף   
עינת פרנבך, 12/07/2008 21:49:30
4. ה הוא רוצה מאיתנו?   
המשסף הצפון, 13/07/2008 16:24:02
5. מעניין...   
דריו קרייבן, 21/07/2008 18:02:33
6. צריך פשוט לכתוב אחד פיצוץ חבל על הזמן,יש חומרים ולא דווקא שיגרתיים בתחום.   
משה זאבי, 29/07/2008 15:11:18
7. איזה כיף!   
ברונשוויג, 22/08/2008 10:25:16
8. חשאי   
זה לא נס שאני הורס, 19/01/2010 18:53:12
Bookmark and Share