facebook הצטרפו לאיגוד פנסיה מיוחדת לבמאים פריסת מס לבמאים האמנה למניעת הטרדות מיניות בתעשייה




לחברים-ות

זוג מהסרטים

רשף לוי ושי כנות, מבררים, למה בעצם הם עובדים ביחד? התשובה: אהבה...קולומבינית ליתר דיוק


מאת: רשף לוי, תסריטאי    

אליען פנתה אלינו וביקשה שנראיין אחד את השני למען התיעוד ההיסטורי של אתר הבמאים והתסריטאים. כצמד שהמבע ההיסטורי מאד חשוב בעיניו, החלטנו לקחת את המשימה ברצינות. רשף התפטר מתפקיד הכותב הראשי ב"ערב אדיר", ושי ואשתו החליטו לדחות את עניין הילד הנוסף ועצרו את תהליכי האימוץ. ואז התיישבנו לשאול אחד את השני שאלות.

המשחק מאד פשוט: כל מי שמשיב, מקבל את הזכות גם לשאול - והמטרה העיקרית היא להבין למה בעצם אנחנו עובדים ביחד.

לפני שניכנס לשלב השאלות, קצת רקע היסטורי למי שלא מכיר אותנו: שי כנות יצר וכתב את "המוסד", כתב וביים פרקים ב"חלומות נעורים" [4 עונות], עונה ראשונה של "שבתות וחגים" ואת הדרמות "אנחנו לא כאלה", ו"לילה ללא לולה".

רשף לוי, מצדו, עבד בתחום הבידור הבימתי והטלוויזיוני, וכתב ליעקב כהן, מוני ובראבא, "שמש", "זהו זה", אדיר מילר, ו"חלומות בהקיציס" - לפני שעבר לתחום הדרמה, וכתב את "לוויה על פארק דה פראנס", "הדמעות של אמסלם", ומחזה בשם "החולה ההודי".

שנינו התאחדנו בפעם הראשונה ביצירה / כתיבה / ובימוי של הסדרה "תיק סגור" ששודרה בערוץ 10, וזכתה לרייטינג נמוך מהתוכנית "ערבסקה" - אם גם התקבלה בביקורות אוהדות ומעודדות.
השנה כתבנו ובימנו את הפיצ'ר הקומי "אהבה קולומביאנית" - בכיכובם של מילי אביטל, אסי כהן, שמיל בן ארי, לירית בלבן, ניר לוי, אסנת חכים, עינת ויצמן, איתי ברנע, מנשה נוי, פירה קנטור, עירית שילה, שמואל אידלמן, ומריאנו. בהפקה של מוש דנון, מירית טובי, אילון רצקובסקי ויורם מנדל.
 
רשף: למה בעצם אתה עובד איתי? אני לא מפסיק להציק לך, אני מטריד, אני אובססיבי, אני מתעניין בצורה די לוחצת בכל תחומי העבודה שלך – למה, שי, למה?
 
שי: זה נכון שאתה כאב ראש לא קטן, אבל אני מאד מתחבר לתסריטים שלך, ולראש הלא לינארי שאתה מציג כשאתה כותב. הדרך שבה התסריטים שלנו - וזה נכון גם לגבי "אהבה קולומביאנית" - שוברים את מרבית החוקים האמריקאים לכתיבת דמויות ושרטוט של הסיפור שעובר עליהן, מדברת אלי. אני אוהב את הקצוות האלה ביצירה.

וחוץ מזה, למזלי, כמו שאתה מתערב לי בעבודה אתה נותן לי - אם גם אחרי ויכוחים - לשנות לך את התסריטים. ככה שזאת עבודת צוות והיא מהנה, ויש מחיר שאתה משלם עליה.
 בכל מקרה אני חושב שהדרך שבה אנחנו עובדים - זה שהבמאי מעורב ביצירה מהשלב של העלאת הרעיון ועד כתיבת הסינופסיס וכל הדראפטים - מאד יעילה לשני הצדדים וגם ליצירה. אתה יכול להתנחם בזה שלא הרגשת בדידות כותבים כבר כמה שנים. אומרים שזאת מכה איומה.

שי: איך אתה בונה סצנה קומית?

רשף: אני לא ממש יכול לענות על השאלה הזאת. זה ברור שיש משהו אינסטיקטיבי בהומור, והדימוי הכי קרוב שאני יכול לתת זה זריקה של כדורים לסל. אתה זורק בלי ממש לכוון, וכבר בדרך אתה יודע אם הכדור ייכנס לסל, או במקרה שלנו - אם הקהל יצחק.

מה שאפשר להגיד זה שסצנה קומית היא די דומה לדרמטית - רק שהקונפליקט בה מתבסס על אי הבנה, או על הפתעה, או על הקצנה – כלומר, אתה נמצא מילימטר ימינה מהדרמה, ואם היה לך מזל, הקהל יצחק מזה. אבל מעבר להגדרות המאד לא יעילות האלה, בסופו של דבר - התבוננות מצחיקה על העולם מוציאה אמירה מצחיקה עליו, וזה דבר שנולדים איתו ואין שום דרך לרכוש אותו.

ואחרי התשובה הזאת אני חייב להעיר שאני לא מקבל את ההגדרה שלך לגבי התסריטים שלי. "לא לינארים?", "לא מציתים לכללים?" - הם עומדים בכל החוקים של MGM. הם פשוט לפעמים מבלבלים אותם בהרבה דיאלוג ובבדיחות. אתה יודע טוב מאד שאנחנו מקפידים על מהלך של דמות עם קשת והתפתחות, וכל החארטה הזאת.
 
שי: זה נכון, אבל זה רק בגלל שיורם מנדל ואני מכריחים אותך. כששומעים את הסיפורים שלך בפעם הראשונה הם מאד לא ברורים, ולך לפעמים לא ברור מה אתה רוצה להגיד – ואנחנו מצילים אותך [אני מתבדח, אבל זה לא רחוק מהאמת].

בכל מקרה אני חושב שהייחוד שיש בדרך שבא אנחנו מספרים סיפור, בתוספת הדיאלוג - שלפעמים רק הסאבטקסט שלו מספר את הסיפור הדרמטי, ולפעמים הוא בוטה וגולש לעימותים שבהם הדמויות מתפרקות - הוא הסיבה העיקרית מדוע עד היום לא קיבלנו פעם אחת מענק של קרן קולנוע - לא לפיתוח תסריט ולא להפקה של סרט.

רשף: מה מקורות ההשפעה שלך כשאתה בא לביים?

שי: מאחורי כל סרט עומד קו מחשבה אחר. באופן עקרוני, אני לא מנסה לשחזר את מה שעשיתי בפרויקט הקודם, אלא מנסה להבין מה התסריט דורש. לכן הבימוי של "תיק סגור", למשל, היה בצבע אחד - כיוון שזאת היתה סדרה על בדידות, ועל כרך מדברי נטוש, וחסר רחמים. לעומת זאת, "אהבה קולומביאנית" הוא בצבע אחר, כי זו קומדית חתונות על כבוד ועל הקמה של משפחה.

כל סיפור דורש אמצעים אחרים, וזה בא לידי ביטוי בכל ההחלטות שאני צריך להחליט כשאני מביים - אם זה בבחירות השחקנים, ועד להזזת המצלמה, והצבע של הקירות. ההחלטה שלנו, כשיצאנו לעשות את "תיק סגור" היתה מאד ברורה. רצינו לתת לדרמה לתפוס מקום ראשון, ולעצב שהדמויות חשות - אם בחיים האישיים ואם מתוקף זה שהם עוסקים במוות על בסיס יומי - לשלוט בסיפור. ב"אהבה קולומביאנית" לקחנו סיפור טרגי על זוג שרב עם האבא של החתן, וסובבנו אותו למקום הקומי.

אם אתה לוחץ אותי לקיר, אני יכול לציין במאים שאני אוהב, וזה בטח אומר משהו גם על ההשפעה שספגתי מהם. זה מתחיל באחים כהן ובתומס פול אנדרסון - שעשה את "לילות בוגי" ו"מגנוליה" - עובר לספייק לי, סקורסזה, ולוודי אלן. ויש גם הרבה סרטים שהשפיעו עלי, כמו "צייד הצבאים", ו"גלוריה". ואני חושב שהחיבור שלנו טוב ביחד בעבודה, בגלל ששנינו אוהבים את את אותם סרטים.

רשף: עכשיו פתאום כשאמרת את זה, גיליתי שכתבנו עוד סרט שעוסק בבדידות ובהתפרקות של משפחות - שאלו שני הנושאים המרכזיים שהיו גם ב"תיק סגור", אם חושבים על מה שעובר על שני השוטרים – בני לוי שאבא שלו חולה באלצהימר, ומדמוני, שהוא ואשתו לא מצליחים להתמודד עם העקרות שלהם.

שי: מה החלום שלך? מה אתה רוצה שיקרה כש"אהבה קולומביאנית" ייצא?
רשף: זה מאד פשוט: אני רוצה שיבוא קהל. שאנשים יצחקו, יספרו לחברים שלהם, ונביא מאות אלפים לקולנוע. זה החלום שלי מההתחלה בעשיית סרטים - להגיע לקהל רחב ככל שאפשר בארץ. למה, אתה רוצה משהו אחר?

שי: זה יכול להיות נחמד גם לקבל ביקורות טובות ולזכות בפרס.
רשף: אני מסכים במאה אחוז, אבל קודם כל הקהל. כל השאר זה בונוס. מצד שני, לא אכפת לי לוותר על שלושה צופים כדי שתזכה באוסקר על הבימוי

 


הוסף תגובה
Bookmark and Share