facebook הצטרפו לאיגוד פנסיה מיוחדת לבמאים פריסת מס לבמאים האמנה למניעת הטרדות מיניות בתעשייה




לחברים-ות

סדרת הטלוויזיה שתשאר איתנו לנצח

המאמר עוסק בבידור הטלוויזיוני והשפעתו על ילדים


מאת: גליה עוז, תסריטאית    

מרשמלו ואספרגוס

למי שיש ילדים, שירים יד. כל האחרים משוחררים. מי שעדיין כאן ומנסה לנער את פירורי הבמבה מהחולצה, שיתחיל להפנים: פוקימון יחיה לנצח. כן, כן. לא סיינפלד, לא "חשיפה לצפון", לא "טווין פיקס". מדובר באיתן טבע טלוויזיוני. הילד בעל השם המשונה ביותר ביקום, אש קצ'ם, ימשיך לנדוד במחיצת עבדו הצהוב והנרצע, פיקאצ'ו, ולבטל את זמנו בקרבות אינסופיים נגד "מאמני-פוקימונים" אחרים שגילם אינו עולה על 12. מי בכלל סופר כמה תוכניות ילדים נולדו כדי להחליף אותו ועברו בעצמן מן העולם? דיג'ימון, יוגי-הו. בייבלייד. לרוע מזלי, אני תמיד זוכה לצפות בכל הסדרות האלה בדרכן אל תהום השיכחה. מעל למחבת שמשהו נשרף בתוכה אני לוטשת עיניים במסך, וההבעה על פרצופי דומה מן הסתם לזו של אדם הצופה באסון אקולוגי, בכתם של נפט המתפשט באחד האוקיאנוסים.

התובנה המעציבה שהנצח שייך דווקא לאיוולת הזאת, שהצופה בה יכול ממש לשמוע איך תאי המוח שלו מתאבדים תוך השמעת התפוצצויות של פופקורן במיקרו, היכתה בי דווקא כשניסיתי לחצות בלי פגע את ישימון הצעצועים של חדר הילדים. אתה דורך בטעות על מגירה הפוכה ומייד נמלטים בבהלה, כמו ג'וקים יפניים זריזים, שניים או שלושה קלפי פוקימון. אני יודעת בוודאות שהקלפים האלה מתרבים. בקולקציה שיש לי בבית אפשר לרצף את הרצפה כולה, כולל הפאנלים. אז נכון שזה רק אוסף, ואין הבדל עקרוני בינו לבין אוספי בולים (מלבד הכיעור הקולוסאלי), אבל מה עושים נגד זוועותיו של המסך הקטן? למי שמעולם לא התעמק, הנה תקציר: גיבורי הסידרה הם ילדים הומלסים. הם משוטטים בלי השגחה, נקלעים לתגרות רחוב (במסווה של "טורנירים" ו"קרבות"), פוגשים טיפוסים מפוקפקים וישנים תחת כיפת השמים. איפה יצחק קדמן כשצריך אותו? איפה כל המועצות לשלום הילד? והמסר: כמה שתאסוף יותר פוקימונים, יהיה לך יותר כוח, כי הפוקימונים עוזרים לך לצבור נצחונות, וכמה שתצבור יותר נצחונות תוכל להשיג עוד ועוד פוקימונים. משהו כזה.

את בעצמך אשמה, יגידו לי אמהות מתקדמות בהבעה צמחונית אנינה. אל תתני להם לראות את זה.
אז חשבתי על זה ויש לי תשובה מוחצת להורים התרבותיים ולחשיבתם הפוליטיקלי-קורקטית. אתה יכול להרחיק את הילד מהפוקימון שבטלוויזיה, אבל לא תוכל לברא את הפוקימון שבתוך הילד. יסלחו לי האמהות המתקדמות, אבל ילדים הם עובדי אלילים. הם רוצים לסגוד לגיבורים כוחניים, לא לשמוע סיפורי מוסר. לא צריך לגמול אותם מאמונותיהם הפרימיטיביות. הם צריכים שדים ומפלצות.

בקיצור: אי אפשר להביס את המפלצת הצהובה, אבל גם אי אפשר לחבור אליה. צריך לחיות איתה בדו-קיום, כלומר להשמיץ בקול רם את האנימציה הירודה של האסיאתים ולהקריא לפני השינה קצת טולקין, גדי טאוב, סלמה לגרלף. מי שחושב שהתועלת שבכך אינה מפצה על הנזק שבחשיפה למכת הברק של פיקאצ'ו, שיעצור רגע ויחשוב על האופן שבו אנחנו, הגדולים, מסוגלים לדלג מתרבות נמוכה לתרבות גבוהה. לצפות בתחרות האיי.קיו. של ערוץ 2 ואחר כך בשידור חוזר של "לה דולצ'ה ויטה". לאכול מרשמלו ואחרי שעתיים אספרגוס.

אז גם ילדים יכולים לדלג בין בידור לתרבות (אני לא אומרת שהם יגדלו בלי פגיעה מוחית. אבל לא רק הם; כל מי שנחשף בטעות ל"כוכב נולד", כולל נינט עצמה, נמצא בסכנה דומה).
 

הוסף תגובה
Bookmark and Share